Channels

Ylva Schwenke, 15, captured here in what Gjestvang says is one of her most imprtant photos
Photo: Andrea Gjestvang /MOMENT

Norway massacre survivor 'no longer afraid of death'

Andrea Gjestvang's astonishing series of photographs captures survivors of Utoya massacre, seeking to represent voices remaining unheard amid legal, political discourses on tragedy

VIDEO - Not every scar is visible to the eye: There is no trace of the carnage in the image of a girl taking in the sumptuous Norwegian landscape. The look in the eyes of the girl huddled with her dogs is one of deep sadness. Looking at the photo of the chestnut-haired girl the eye is drawn to her deep blue eyes, to only later drift to the scarring on her neck.

 

These are some of the haunting images taken by Norwegian photographer Andrea Gjestvang, who documented the recovery of dozens of young survivors of the massacre on the Norwegian island of Utoya two years ago. She told Ynet of the silence behind the camera.

  

On the Thursday of July 22, 2011, Gjestvang, 32, was in her Oslo office, about to leave for the weekend, when an explosion shook the building. She fled down the stairs, making her way to the site of the explosion, stumbling upon a scene so abnormal in Norway: Eight bodies sprawled on the ground in the aftermath of a terror attack. Yet this was only the beginning.

 

Anders Behring Breivik, a far right fanatic, having detonated an explosive at the Norwegian capital, went on to perpetrate a mass shooting at the island of Utoya, the site of the Workers' Youth League (AUF)-run summer camp. His killing spree claimed 69 lives before police detained him.

 

Some 500 youths survived the murderous rampage. Many of them were injured.

 

Ynet's interview with Andrea Gjestvang    (צילום: ניצן דרור, הילה ספאק)

Ynet's interview with Andrea Gjestvang

סגורסגור

שליחה לחבר

 הקלידו את הקוד המוצג
תמונה חדשה

שלח
הסרטון נשלח לחברך

סגורסגור

הטמעת הסרטון באתר שלך

 קוד להטמעה:

Six months later, Gjestvang began recording 25 survivors' paths to recovery. She compiled the pictures and testimonies into a book entitled "A Day in History" ("En Dag I Historien"), which came out in 2012. It became the recipient of the L'Iris d'Or at the 2013 Sony World Photography Awards, ahead of some 62,000 contenders.


יסטוואנג. קולם של הניצולים לא נשמע בשטף המידע הפוליטי, הביטחוני והמשפטי (צילום: Andrea Gjestvang)

Andrea Gjestvang (Photo: Courtesy)

 

Gjestvang selected the portrait of 15-year-old Ylva Schwenke for the book's cover, describing it as one of the most important in the collection due to its powerful symbolism. "Ylva is young and beautiful, looking seemingly into the future while bearing a big scar on her neck. She is looking as though into the future while bearing history on her shoulders."


אילבה שוונקה, בת 15. "אני נושאת את הצלקות שלי בכבוד כי קיבלתי אותן בגלל משהו שאני מאמינה בו. זו הגישה שלי בחיים. זה משאיר אותי על הרגליים. כך הם פני הדברים ואני צריכה להתמודד עם זה. לא יעזור לאף אחד אם אשקע בדיכאון, בטח לא לי, אז אני משאירה את הראש זקוף ומתמקדת בדברים הטובים בחיים" (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

'I bear my scars with dignity, because I got them standing for something I believe in,' says 15-year-old Ylva Schwenke (Photo: Andrea Gjestvang/ MOMENT)

 

Some of the photos show no scars, such as that of Iselin Rose, captured sprawled amid her canines. "I love this picture," Gjestvang says. "It says a lot without saying everything. You can read between the lines. Iselin said that for a long time she was surrounded by love and support but was not able to give back, to provide protection. Now she feels she can be something other than a victim."


איזלין רוז, בת 15. הסתתרה מאחורי סלע. "אחרי אוטויה היה לי קשה לישון. פחדתי מהחושך וסבלתי מסיוטים נוראיים. אימא שלי ואני החלטנו שכלב יכול לעזור לי, אז קיבלתי את אתנה. עכשיו היא ישנה על הבטן שלי כל לילה" (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

'In the period after Utoya I had a really hard time sleeping,' says Iselin Rose, 15. 'I was afraid of the dark and suffered from dreadful nightmares. My mom and I decided that getting a dog might help me, so I got Athene. Now she sleeps on top of my belly every night' (Photo: Andrea Gjestvang/ MOMENT)


"שבוע אחד בקיץ האחרון". כתובת קעקע על זרועה של נערה שאיבדה את הזרת (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

'One week last summer,' reads the tattoo on the arm of Hanne Hesto Ness, who lost her little finger (Photo: Andrea Gjestvang/ MOMENT)


אלרין כריסטין קייר, בת 20. אלרין נורתה שלוש פעמים בעת שניסתה לגונן על חברים צעירים ממנה. "אני זוכרת שישבתי על החוף עם הגב לכל מה שקורה. כל מה שראיתי היה מים והחוף בצד השני. הייתי משוכנעת שאדמם למוות. אבל לא פחדתי. מוות היה נראה כמו הדרך הקלה החוצה. אחרי אוטויה, אני כבר לא פוחדת מהמוות" (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

Eirin Kristin Kjær, 20. 'I was certain I would bleed to death. But I wasn't afraid, death seemed like the easy way out. After Utoya, I'm no longer afraid of death' (Photo: Andrea Gjestvang/ MOMENT) 

 

The project's title is in fact misleading. The photos reveal nothing about the fateful day in Norway's history, the most devastating act of violence the country has known since WWII. Gjestvang says she sought to represent the voices of the survivors, an aspect of the tragedy which she says got somewhat lost amid the discourse on the political aspects of the massacre and the trial of Breivik, who was sentenced to 21 years, the maximum punishment afforded by the Norwegian legal system.


איינה הלגהיים, בת 17. הסתתרה בין סלעים במים עם חברות. "אני אוהבת לשבת כאן כי אני מרגישה שהחברים המתים שלי נמצאים בטבע שסובב אותנו. אז כאן הם קרובים אליי, אפילו אם הם אינם עוד" (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

Aina Helgheim, 19: 'I like to sit here, because I feel that my dead friends are in the nature that surrounds us' (Photo: Andrea Gjestvang/MOMENT)

 


ויליאר הנסן, בן 18. ויליאר נורה חמש פעמים, בראשו, בכתף, ביד ובירך. הוא התעוור בעין ימין ושלוש מאצבעות ידו נקטעו. כמה חודשים לאחר הפיגוע נבחר למועצת סבאלברד, שם הוא מתגורר. לצדו של ויליאר הסתתר אחיו תוריה, שהיה הצעיר ביותר על האי. הוא שחה לאחר שאחיו נורה. לצלמת סיפר: "אף על פי שאני בוגר לגילי, קשה לי ולחבריי לדבר על מה שקרה. עכשיו אני יודע מהם יגון, חרדה וטראומה. באופן אידיאלי לא הייתי יודע. אני לא חושב שאבין יותר ככל שאגדל. אין מה להבין"  (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

Viljar Hanssen, 18, was shot five times, in the head, left shoulder, left hand and thigh. He became blind on the right eye and had amputated three fingers. In mid-October he returned home from rehabilitation. Viljar was elected to the council in Svalbard in autumn 2011 (Photo: Andrea Gjestvang/MOMENT)

 

Gjestvant did not choreograph the photographs. Prior to each session she held long conversations with the youths to gather how to photograph them in the most meaningful way. "I asked them to take me to places which were meaningful to them during the therapeutic process."


ססיליה הרלובן, בת 17. ססיליה נורתה בזרועה, בכתפה ובסנטרה. הכדור פגע בשן הבינה שלה ונעצר, מה שכנראה הציל את חייה. "חיי השתנו בדרכים רבות. בבית הספר היסודי, הילדים נהגו ללעוג לי. הייתי עצובה והסתגרתי בתוך עצמי. אחרי אוטויה הצלחתי לחזור לאני האמיתית. כמובן יש רגעים שבהם אני עצובה על מה שקרה. אבל באופן כללי, אני יותר חיובית וחברותית, ואני מעריכה את החיים" (צילום: Andrea Gjestvang /MOMENT)

Cecilie Herlovsen, 17, was shot in her arm, shoulder and chin. The last bullet was stopped by her wisdom tooth, probably saving her life. 'My life changed in many ways. In primary school, children used to laugh at me. I was sad and withdrawn. After Utoya I managed to regain myself, to be the real me. Of course there are moments of sadness about what has passed. But in general I'm more positive and social and value life' (Photo: Andrea Gjestvang/ MOMENT)

 

Having resorted to no photographic effects, Gjestvang says she tried to keep silent and focus on the person in front of her. It was an intense emotional experience.

 

"I wanted to know how their lives have changed, how they changed. It was important for me to not be a burden for them. I didn't want to push them and it made me anxious. I have reported on many tragedies, but those were very young people from my country. It was an extreme experience, it was very difficult to contain the emotions."

 

How did the youths react to the sessions?

 

"They all got the books and the feedback has been positive. I am grateful to have been able to tell their stories, to show the grief and the scars, but also the various forms of the healing process."

 

 


פרסום ראשון: 06.05.13, 07:27
 new comment
Warning:
This will delete your current comment